(א) שהיא ערוה ליבם – כ׳ בס׳ בית מאיר וז״ל ואם אחד גירש לאשתו בע״מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני דקי״ל בסי׳ קל״ז ס״א דמגורשת בדיעבד והלכה ונשאת לאחי אותו פלוני ומת ונפלה לפני הפלוני ליבום העלה חי׳ רשב״א ריש יבמות דצריכ׳ חליצה ולא אמרינן בה מאחר שהיא ערוה דאשת איש על היבם כל שאינה עולה ליבום א״ע לחליצה ותפטר בלא כלום כדנטה דעת הרמב״ן ז״ל שהביא שם אלא כמשמעות הירושלמי דאמר תמן התורה אסרת׳ עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלו׳ דבתנאין לא איירי קרא ולא איירי אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור דבר אחר גרם לה דהיינו תנאי חולצת אע״פ שאינם מתייבמת וע׳ תוס׳ בגיטין דף פ״ב ד״ה אפילו ותו׳ יבמות דף י׳ סוף ד״ה לעולם עכ״ל וע׳ עוד בב״מ לעיל סי׳ קנ״ט ס״א דשם האריך יותר בזה:

(ב) באיסור כרת – עיין בתשו׳ נו״ב תניינא ס׳ קמ״ח שנשאל באחד שנשא בת אחיו ומתה אשתו ואח״כ מת אחיו בלי זרע מה דינה של האלמנה אם צריכה חליצה מתחלה וכתב השואל שזה תליא בפלוגתא דקדמאי שלהרמב״ם פ״ב מא״ב הלכה ח׳ ותו׳ ביבמות צ״ד שחמותו לאחר מיתה אפי׳ לר״ע לא אימעט רק משריפה אבל עדיין היא בלאו וכרת א״כ היא בכלל עריות ופטורה מן החליצה אבל לדעת רש״י והרמב״ן והרשב״א דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה לא בלאו ולא בכרת רק באיסור׳ דארור שוכב עם חותנתו א״כ צריכה חליצה. והשיב לו כי יפה כוון בזה והנני מעתיק לו מ״ש בגליון הב״ש בסי׳ ט״ו סעיף טו כו׳ (הובא בפ״ת שם סק״ז וע״ש) ועתה יראה שכיון לדעת הכנה״ג ואמנם עתה נתתי לבי למצא זכות על הטור ובעלי הש״ע ששתקו ולא הזכירו מזה לא בסי׳ טו לענין דתפסו קדושין וצריכה גט ולא בסי׳ קע״ג לענין חליצה ואמרתי דאפשר דא״צ גט ולא חליצה דהרי זהו פלוגתא דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא דלר״י חיוותו תמיד אפי׳ בשריפ׳ גם אחר מיתת אשתו ובזה גופי׳ אם הלכה כר״י או כר״ע הוא מחלוקת הראשונים דר״ח פסק כר״י הובא ברא״ש ס״פ נושאין וא״כ יש לנו ס״ס להתירה בלא גט אם קידשה חתנה וכן להתיר בלא חליצה אם נפלה לפני חתנה שמא הלכה כר״ח שפסק כר״י ואת״ל הלכה כר״ע שמא גם לר״ע לא אימעט אלא משרפה כו׳ והאריך בזה ומסיק דקשה להקל מכח ס״ס הנ״ל לפי דמוכח מסוגיית הגמ׳ דהלכה כר״ע ולכן נראה דאשה זו צריכה חליצה מחתנה ובפרט שאין כאן מקום עיגון עכ״ד ע״ש: גם בגליון ש״ע של הגאון רבינו עקיבא איגר ז״ל נ״ב וז״ל חמותו שנפלה לפניו אחר מיתת אשתו תליא במחלוקת הפוסקים אם חייבים עליה כרת או איסורא בעלמא עיין בחה״מ פ״ב מהא״ב ה״ז ועיין מהרש״א ריש יבמות בתוס׳ ד״ה ואי אתה יכול כו׳ וגם בבתה לאחר מיתת אשתו הוי ספק אם היא בכרת ע׳ בהה״מ הנ״ל עכ״ל. והנה מה דסיים רבינו גם בבתה כו׳ לא זכיתי להבין כי לפי ראות עינינו בהה״מ שם לא נמצא שיהי׳ בזה ספק אם היא בכר׳ רק מה דסיים הה״מ שם והרמב״ן ז״ל הניח דין זה בצ״ע. ר״ל אם היא ג״כ בשריפה כדעת המפרשים או רק בכרת כדעת הרמב״ם. וצ״ל דכוונת הגאון ז״ל כיון דמה דמספקא לי׳ להרמב״ן ע״כ משום דאולי העיקר כהרמב״ם דקי״ל כמ״ד דון מינה ומינה וא״כ כל זה לדעת הרמב״ם דסובר גם בחמותו לאחר מיתת אשתו איכא כרת ולא קליש איסורא רק לענין שריפה אבל לשיטת הרמב״ן עצמו שסובר בחמותו לא״מ אשתו איסורא בעלמא ממילא גם בבתה הדין כן. אך צ״ע דנראה דאף אי נימא כמ״ד דון מינה ומינה ע״כ היינו רק לענין שריפה ולא לענין כרת דכתיב בגופה לא מצינו מיעוט על אחר מיתה. וכן מבואר להדיא בתשובת הגאון רע״ק ז״ל עצמו בר״ס קכ״א דמפרש כן דברי ה״ה דמה שסיים והרמב״ן הניח דין זה בצ״ע היינו אם היא בשריפה אי בכרת עש״ה וצ״ע וע׳ עוד בתשובה הנ״ל:

(ג) ספק ערוה על בעלה – ע׳ באר הגולה אות ד׳ ועיין במל״מ פ״ו מה׳ יבום דין ד׳ ודין י״ג מ״ש בזה:

(ד) ספק קדושין – עב״ש סק״ה שכ׳ וספק קדושין או גירושין היינו בזרק לה כו׳ ועיין בס׳ ב״מ מ״ש בזה ועמ״ש לעיל סי׳ ל׳ סק״ב:

(ה) שזנתה אשתו כו׳ – ע׳ בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ק״ן בדבר אשה שהמירה ובעלה מת אחר שהמירה ואחר מיתת הבעל נשאת לערבי ובנימוסיה׳ והיתה עמו עשרים שנה ושוב נשאה לבה לשוב לד״י והרחיקה נדוד לארץ אחרת בממשלת עם אשר שם יש רשות לחזור לד״י ושם נשאת לאיש ושוב אחר הנשואין נזכרה כי בעת שמת בעלה נשאר אח קטן והיא זקוקה ליבה ומחמת מורא וס״נ אי אפשר לה לילך למקום היבם וגם היבם א״א לו לילך למקומה ולחלוץ לה כי יש לו סכנה בשובו לביתו מה דינה אם היא מותרת בלא חליצה. והשיב על זה באריכות דאין שום היתר לאשה זו. דמטעם שהיא סוטה אין להתיר שהרי אף אם היתה סוטה ודאי כגון שהיתה נשאת להערבי בחיי הבעל הא הראב״ד מחמיר ולא יחיד הוא בדבר שגם מהר״ם מרוטנבורג והמרדכי ותה״ד פסקו כן והרש״ל פ״ק דיבמות סי׳ ו׳ הכריח כמותן בראיות נכונות והרמ״א החמיר כוותי׳ מי יקל ראש אפי׳ בודאי זינתה (ע׳ לקמן ס״ק ט׳) וק״ו בזו שלא נשאת להערבי עד אחר מיתת בעלה ואין מקום לחשבה לסוטה ודאית אלא מטעם ההמרה לדעתי לא אמרינן שכיון שהיא מומרת לכל התורה ודאי זינתה אלא לחומרא אבל לא לקולא והרמ״א שכ׳ לשון דודאי זינתה כוונתו במומרת שנשאת לעכו״ם כו׳ (וכ״כ בס׳ בית מאיר) ואם באנו לסמוך על הפוסקים שאם נפלה לפני יבם מומר שהיא מותרת ונימא דה״ה ביבמה מומרת. זה אינו חדא דדין ההוא עצמו הרי המחבר דחאו בשתי ידים בסי׳ קנ״ז ס״ד וגם רמ״א אינו סומך רק בדיעבד שכבר נשאת בשוגג שלא ידעה שיש לה יבם וכ״ז בהי׳ מומר בשעת נישואין. ועוד דכ״ז בהיבם מומר אבל ביבמה מומרת אין הנידון דומה כו׳ והאריך בזה וגם דחה צד היתר חדש שעלה ברעיונו לצדד קצת בנ״ד ע״פ דברי הי״א דלעיל סי׳ קנ״ט ס״ה. וסיומא דפסקא דהך אשה אסורה לבעלה ותתעגן כל ימיה עד שתשיג חליצה מיבמה. ובסוף התשובה שם העיר עוד דאפשר קצת לומר דמה שאמר רב צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא בנבעלה למי שיש לו קדושין אבל לא בביאת ערבי ע״ש. גם בס׳ ב״מ נסתפק בזה ע״ש.

(ו) כדין ערוה – עבה״ט מ״ש בנ״י הניח בצ״ע אשת כהן שנאנסה כו׳ ועיין במל״מ פ״ו מה׳ יבום דין י״ט מה דשקיל וטרי בהא (ועיין בס׳ אמתחת בנימין פ״י דיבמות מ״א בד״ה ולא זה וזה שתמה על הב״ח וב״ש דהא ממשנה דהתם מוכח דצריכה חליצה ע״ש מ״ש בזה). וכתב עוד שם נסתפקתי במי שבא על אשת איש דקיי״ל דכשם דאסורה לבעל כך אסורה לבועל אם עבר הבועל ונשאה אחר מיתת הבעל ומת הבועל בלי בנים אם זקוקה ליבם אי לא דהא גם גבי בועל כתיב טומאה וכן אם נשאת לאחיו של הבועל ונפלה לפניו ע״ש באורך. ועיין בס׳ ב״מ שכ׳ בעיקר דברי הנ״י שהניח בצ״ע א״כ שנאנסה אי צריכה חליצה לע״ד הפשוט דלכ״ע צריכה חליצה כיון דעיקר קרא דטומאה גבי רצון כתיב וכעין מ״ש התוס׳ יבמות דף י״א ע״ב בד״ה צרתה וכן מדוייק לשון רב צרת סוטה אסורה והרי איירי בודאי לבעלה והול״ל צרת טמאה או זונה אלא שבא להורות דוקא על המזנה ברצון כו׳ ע״ש.

(ז) וי״א דאפי׳ זינתה ודאי – עיין בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ מ״ב:

(ח) ויש להחמיר – עבה״ט ועיין בס׳ ב״מ שכ׳ דהדין עם הב״ח ולא כב״ש ע״ש:

(ט) צרתה צריכה חליצה – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ רע״ה שכתב דאם נפלה לפני יבם עוזב דת יש להקל מאחר שעיקר הדין מחלוקת ואם העוזב דת זוקק ליבום הוא ג״כ מחלוקת אזלינן לקולא ואינה צריכה חליצה ממנו. וכן אני אומר אם הלך היבם למדה״י אע״פ שלא המיר כיון דהוי שעת הדחק לא חיישי׳ לסברת המחמיר וכן אם הוא בעיר ואינו רוצה לחלוץ עד שיתנו לו ממון לא חיישינן לי׳ ונתיר אותה בלא חליצה ע״ש ועיין בס׳ ב״מ כתב ג״כ וז״ל יראה לע״ד דמ״ש הרמ״א ז״ל ויש להחמיר דוקא בדאפשר בחליצה אבל אם היבם הלך ולא יודע מקומו או זולת זה במקום אונס דלא אפשר בחליצה והוא במקום עיגון מודה הרמ״א דיש לסמוך על הרי״ף ורמב״ם ורא״ש והה״מ וטור וש״ע ואף דיש״ש והב״ח נמי מחמירים מטעם אחר מ״מ רוב מנין ורוב בנין מקילים ובפרט שהראב״ד עצמו בהשגו׳ שתק משמע דלא רצה לחלוק למעשה וע׳ סי׳ י״ז בח״מ ס״ק ל״א עכ״ל ועמ״ש לעיל סק״ה:

(י) שהיתה נשואה – עב״ש ס״ק ט״ז ועיין בס׳ קרבן נתנאל פי״ג דיבמות אות י״ג:

(יא) אבל צרתה מותרת – עב״ש ס״ק י״ט ועיין בס׳ ק״נ פ״ק דיבמות אות י״ז:

(יב) ספק גירושין – עיין בתשובת ברית אברהם סי׳ ק׳ מ״ש בזה: